חגורה. פטיש. צינור גומי. מקל. סרגל. מה שבא ליד. נראה שכמעט כל פריט יכול לשמש כאמצעי "ענישה" במערכת תלמוד התורה החרדית שבה מתחנכים ילדים קטנים. להתראות כיתה א', שלום בית האימה.

​

הבמאי והמפיק מני פיליפ לא זוכר בדיוק אילו מעשי אלימות בוצעו בו בזמן שלמד בחיידר הליטאי בפתח תקוה בשנות ה–70, אבל את הצלקת שההתעללויות הותירו בנפשו הוא מבין היום היטב. "הייתי הילד הכי חלש בכיתה, או כמעט", הוא אומר. "הבנתי את החומר שלימדו אותנו אבל הלימודים שיעממו אותי, אז הייתי חולם כל הזמן. בהפסקות לא הייתי משחק אלא נשאר בכיתה. הייתי סופג המון־המון־המון מכות והשפלות. יש לי בלקאאוט של שמונה שנים, רק פה ושם הבזקי זיכרונות".

כשפיליפ פותח את שערי "החיידר" בסרט דוקו חדש שנקרא כך, נחשף כתב אישום נוקב נגד האלימות המערכתית בחברה החרדית. לצד זה הוא עורך חשבון נפש פרטי על האופן שבו האלימות שחווה עיצבה ושיבשה את חייו גם כמבוגר חילוני. יחד איתו נמצאים 11 מאשימים בעלי זיכרון טוב משלו שמשמיעים את קולם של המוני ילדים שהושתקו. המרואיינים בסרט, בהם יוצאים בשאלה וגם דתיים וחרדים, מתארים חוויות אישיות שמצטברות לסיפור אחד גדול, שבו הפגיעה האכזרית היא עניין יומיומי.

​

"המכות וההתעללות וההשפלות מחסלות לגמרי את העצמאות של הילד, עד שהוא הופך להיות גוש של פחד", מתאר פיליפ. "הדרך היחידה של ילד בן ארבע־חמש להתמודד כשהדברים האלה קורים היא 'לא להיות שם'"

​

"היה ילד שקשרו לו את הידיים עם אזיקונים, שמו אותו על כיסא והשאירו אותו לבד ככה כל ההפסקה", מספר בסרט נתן קולברג, בן 11, שלמד בחיידר חסידי בבית שמש. אחיו מאור בן ה–16 נזכר: "היה מורה שהיה שם לך פלפל חריף בפה וסוגר עם סלוטייפ את הידיים מאחורי הגב, וגם את הפה, כדי שלא תוכל לירוק". משה חיים, בן 25 שלמד בחיידר ספרדי בבני ברק, מספר שלאורך כל כיתה ה' סבל מכאבים בצוואר כתוצאה מהמכות של הרב, "אבל אין לברוח. אתה חושב מחשבות אובדניות, ואתה לא יודע למי לפנות".

"המכות וההתעללות וההשפלות מחסלות לגמרי את העצמאות של הילד, עד שהוא הופך להיות גוש של פחד", מתאר פיליפ. "הדרך היחידה של ילד בן ארבע־חמש להתמודד כשהדברים האלה קורים היא 'לא להיות שם'. אני לא יכול להגיד איזו מכה שקיבלתי גרמה לי להינעל, אבל יש רגע שבו זה קורה. הפחד הזה, והנעילה הרגשית הזו, הפכו להיות הסבל הכי גדול שלי בחיים. הטראומה מהאלימות הפכה אותי לנורא בודד, והבדידות הזו היא סבל שאי אפשר לתאר. אני לא בן אדם שעבר טראומה, אני הטראומה".

הרעיון לסרט, שהוקרן לאחרונה בפסטיבל חיפה וזמין ב־VOD של הוט, נולד בעקבות פוסט שפרסם אחד מאחיו של פיליפ בקבוצת הפייסבוק ליוצאים בשאלה "בוחרים מחדש", ששניהם מנהלים יחד. האח, שהעניק לעצמו את השם "נסיך קטן", חשף ב–2018 בפוסט: "כשהם היכו אותי, הייתי שומר על ארשת פנים חתומה כדי להיות אמיץ אבל בעיקר כדי לא לתת להם את ההנאה. לרוב זה גרם לי לחטוף שבעתיים, לפעמים עד שנשברתי ובכיתי מכאב". לסיפור הוצמד ההאשטאג #זו_ילדותי. הפוסט פתח תיבת פנדורה והוביל לגל של שיתופים ועדויות.

​

אז בעצם המרואיינים בסרט מצאו אותך?

"סוג של", משיב פיליפ בחיוך. "הסיפורים התחילו להתפרסם גם בקבוצות של חרדים. אמרתי לעצמי, אוקיי, אני חייב לתעד את זה".

בסרט משתתף אח נוסף לבית פיליפ, עודד, שהוא ככל הנראה המרואיין שספג הכי פחות מכות. זה לא חסך ממנו את הזכרונות שנצרבו בו ועדיין חוזרים אליו, כמו מורה ששבר מטאטא על גופם של חברים שלו. "היתה לי המון קנאה בעודד, אבל בחיידר כאילו חיינו בשני עולמות נפרדים", אומר הבמאי, שהוא השני מבין 11 אחים ואחיות. "עודד צעיר ממני בשנתיים, והיה לו כישרון להיות תמיד נורא מצחיק וחמוד ומקובל. היום, לאחר מעשה, הוא יודע שזו היתה דרך ההתמודדות שלו".

מני פיליפ היה זמר חסידי מצליח, עד שהחברה החרדית דחתה אותו מתוכה. ב–2007 הוא יצר (בשיתוף הבמאי נעם ראובני) את הדוקו "ויהי חושך ויהי אור", שבו תיאר את המעבר המאתגר שלו מהעולם החרדי לחילוני, החלטתו להתגרש אחרי חמישה ילדים וההתנכרות שסבל מצד גרושתו והוריו. שנה אחר כך, כשסיים לימודי קולנוע במכללת מנשר לאמנות, יצא סרטו העלילתי הקצר "חוטא", על נער בן 13 שאחד מאנשי הישיבה שבה הוא לומד מטריד אותו מינית. הסרט זכה בפרס הסרט האירופי הקצר הטוב ביותר בפסטיבל ונציה ב–2009. "חלק מהדברים ב'חוטא' קרו לי כשלמדתי בישיבה, אז ידעתי איך לספר אותם", הוא מספר. "בעקבות ההצלחה קיבלתי מימון לכתיבת סרט עלילתי ארוך. עבדתי עליו חמש שנים, אבל גנזתי אותו כי לא הצלחתי להגיע למצב שיש לי תסריט שאני אוהב. הרמתי ידיים".

​

מפח נפש.​

"כן. סוג של הבנה שכנראה החלום שלי לעשות סרטים לא יתגשם".

​

ויתר על החלום

​

בעשור האחרון פיליפ, בן 57, מתגורר בסנטה ברברה שבקליפורניה, והשיחה איתו מתנהלת בווידיאו משם. "מצאתי פה עבודה בחברה שמשחזרת סרטי קולנוע הוליוודיים ישנים, סרטי 35 מילימטר, מחדשת, מתקנת, ומוציאה מחדש לשוק. הידע הקולנועי עוזר לתפקיד הזה, אבל הוא יותר טכני מאשר יצירתי. התמקדתי בזה מאז שהבנתי שלא הולך לי כיוצר קולנוע, אז לפחות העבודה הזו היא בתחום שלי ואני יכול להתפרנס ממנה".

למעשה, צילומי "החיידר" החלו אחרי שפיליפ כבר ויתר על חלום הקולנוע שלו. אחרי מבול העדויות שהצטברו ברשתות החברתיות, הוא החליט להקדיש סרט לנושא. הצילומים החלו ב–2018, אבל ההפקה נתקלה בקשיים שאיימו על השלמתו. במקור הוא תכנן לכלול בסרט גם נשים שנפגעו במסגרות חינוך לילדות, אבל "כמה חודשים אחרי הצילומים, קיבלתי הודעה ממרואיינת שאמרה 'אני לא רוצה שתשתמש בראיון שלי'. הייתי בהלם", הוא מספר. "אמרתי לה 'בואי נדבר, תסבירי לי מה קרה'. בסיפור שלה לא היתה אלימות פיזית. היא אמרה בטלפון 'סיפרתי לך על הטראומות הכי קשות שלי והרגשתי שאין שום אמפתיה בחדר, שאתה רק מחפש למצוא סיפורים יותר כואבים. נכון שלא קיבלתי מכות, אבל נעלו אותי יום שלם בחדר בלי אוכל. זה לא מספיק? אני מרגישה שאתה רק מחפש דם וסנסציות'. זה הכניס אותי לייאוש מוחלט".

השיחה טלטלה אותו. "כל מה שאני עושה בחיים זה לנסות ללמוד להרגיש, להיות אמפתי, והתכוננתי לצילומים האלה. מה שהיא אמרה לי היה כל כך קיצוני, שהבנתי שזה לא משנה מה אני עושה — זה לא עובר. אין לי סיכוי".

​

זו רק מרואיינת אחת.

"נכון, אבל אני יודע שזו לא רק היא. צפיתי שוב בצילומים, והסתכלתי בעיקר עלי. ראיתי איך שאני כל הזמן מפריע, בורח מהסיפורים שאני שומע. בקטע שלא נכנס לסרט, היה ילד שסיפר לי שהרב'ה שלו דפק לו את הראש בקיר והוא דימם, ואני שאלתי אותו 'אוקיי, ואיך זה הרגיש'. כבר בזמן אמת קלטתי — איזה מין שאלה זאת? נזכרתי בחוויה שלי בצילומים, שהמוח שלי כל הזמן רץ משאלה לשאלה, ופתאום ראיתי אותי כמו שהם ראו אותי. ההבנה הזו פתחה משהו עצום מבחינתי. יום אחד, כמה שבועות אחר כך, נפלו לי כל האסימונים: קלטתי שחוסר ההקשבה שלי קשור לחוסר יכולת להרגיש. בפעם הראשונה הבנתי שגם אני לא 'יצאתי בזול' מההתעללות שעברתי".

פיליפ לקח לעצמו שנה וחצי רק לעכל את התובנות שלו לגבי עצמו. בדיעבד הבין גם למה נכשל בכתיבת התסריט עשור קודם לכן. "התחושה שלי ביחס לרגשות היא כמו של אדם עיוור צבעים. ידעתי איך להבין ולכתוב אקשן וסיטואציות, כמו שעשיתי בסרט 'חוטא', אבל מה שלא ידעתי זה איך לכתוב רגשות של דמויות. לא יכולתי להבין רגשות, ולא ידעתי לקשר בין חוסר היכולת שלי לתאר רגשות לבין הטראומה שלי, כי לא חשבתי שאני טראומטי".

הוא הניע מחדש את העבודה על "החיידר" בעזרתה של פנינה אדלר, יהודייה־אמריקאית שגדלה בקהילה חרדית בקליבלנד, שפיליפ הכיר בתקופת הקורונה והפכה לשותפה מלאה בכתיבה ובעריכה של הסרט. "הבנתי שהסרט הוא לא סיפור שאני מספר על כמה חרדים שפוגעים בילדים. הוא הפך להיות תיאור של מסע אישי, שהפך לי את החיים ואת הזהות. תמיד ראיתי את עצמי כאבא טוב, אדם טוב, שמתמודד עם קשיים שאחרים מפילים עליו. פתאום גיליתי שלא ראיתי את הילדים שלי בכל כך הרבה מקרים, שפגעתי באנשים בלי לדעת".

 

"הפכתי לאבא שאיפשר לילד שלו להישאר בחיידר כזה, שזו קטסטרופה, ורק העבודה על הסרט גילתה לי את זה. הרי אני ברחתי, יצאתי בשאלה, הצלתי את עצמי מהחיים המאוד קשים שהיו לי"

מני פיליפ

 

חמשת ילדיו של פיליפ הם מעל גיל 30, וארבעה מהם חרדים. כחלק מחשבון הנפש שלו, הוא שילב בסרט הקלטות ישנות של שיחות טלפון שבהן דרש מהרב וממנהל החדר שיחסכו את האלימות מבנו בן החמש. למרות התנגדות הרב, שהתעקש שהוא נשען על המסורת ההלכתית המקובלת, פיליפ השיג מהמנהל שמעליו הסכמה עקרונית שהילד לא יסבול ממכות. מהאזנה לקטעים האלה פיליפ מצטייר כאבא דואג ומעורב, אבל גם עליהם הוא שופט את עצמו בחומרה. "אני שומע את עצמי שם ואומר אלוהים ישמור. אמרתי למנהל 'תרביצו לאחרים, העיקר לא לבן שלי'. מה לעזאזל? זה גורם לי לראות את עצמי כחלק מהמערכת. אני אפילו לא באמת מגן על הבן שלי. זה לא שאחר כך דאגתי לוודא שמה שביקשתי קורה. היום אני מבין שיכול להיות שהרביצו לו והוא רק אמר לי שלא. זה חלק מאותו עיוורון: אבא שלא יודע שהוא לא רואה, וחי 30 שנה במחשבה שהציל את הבן שלו".

​

גם מה שעשית בשבילו נראה לי לא מבוטל.

"גם אם אף אחד אחר לא עשה את מה שעשיתי, זה לא אומר שהבן שלי לא סבל. הפכתי לאבא שאיפשר לילד שלו להישאר בחיידר כזה, שזו קטסטרופה, ורק העבודה על הסרט גילתה לי את זה. הרי אני ברחתי, יצאתי בשאלה, הצלתי את עצמי מהחיים המאוד קשים שהיו לי, ואף שעל הנייר יש לי את כל ההצדקות — לקחו ממני את הילדים, נתנו לי לראות אותם רק שעתיים בשבוע — עדיין לא קלטתי שהשארתי את הילדים שלי בלי אבא".

​

זו אמירה מאוד קשה.

"היו הרבה שנות ניתוק ביחסים עם הילדים שלי. תמיד חשבתי שהסיבה העיקרית היתה שעזבתי את הדת. הדת היא למעשה החלק הכי קטן בסיפור. קלטתי שכל השנים לא ידעתי איך לשאול אותם את השאלות הנכונות, ואיך לשמוע את התשובות. לא הייתי שם. מבחינתי, גם אם אף אדם לא היה רואה את הסרט, הוא ההצלחה הכי גדולה בחיים שלי, כי הוא שינה ומשנה את החיים של כל מי שסביבי".

​

אין למי לפנות

​

הורים רבים במגזר החרדי מקבלים את שיטות הלימוד בחיידר ללא התנגדות — מתוך הסכמה או בלית ברירה. "כולנו חיים תחת אימה", אומרת בסרט רחל קולברג, האמא התומכת של נתן ומאור. דניאל עמרם, כיום אושיית רשת ידועה, שלמד בחיידר ליטאי בבני ברק, אפילו יותר חריף: "חטפתי מכות, הראש שלי עף, התקשרתי להורים מטלפון ציבורי, ואז נזכרתי שחטפתי את האלימות הזאת גם בבית, והבנתי שאין למי לפנות".

פיליפ מודה שהוא בוחר לא לפתוח מול הוריו את טראומות הילדות ומעדיף להתמקד בחוויות חיוביות מהשנים האחרונות. "מערכת היחסים שלי איתם השתנתה. פתאום הצלחתי לראות אותם כבני אדם, ולא כדמויות ערטילאיות".

​

למה אתה לא מפנה את אותה סלחנות כלפי אנשים שפגעו בך גם לעצמך?

"אני גם סלחן כלפי עצמי. מה שאני מבין זה שהפכתי לעיוור. אני לא מאשים את עצמי בזה שעקרו לי את העיניים. אני מתחיל לפקוח את העיניים ונכנס אור, ואז אני מבין שגם אחרים עיוורים".

החשש מהשפעות שליליות של הסרט על בני משפחתו ליווה את פיליפ מאז תחילת הצילומים. "אתה יודע כמה פעמים הבהלה והחרדה כמעט גרמו לי להגיד 'תרים ידיים, תחזיר את הכסף למי שהשקיע בך ותוותר על הכל'? אם רבנים היו אומרים 'אתה פוגע בחברה שלנו', הם היו יכולים לחרב את היחסים שיש לי עם המשפחה. הם יכולים להרוס אותי, לגמור לי את הצורה. הכל יכול להילקח ממני".

תוך כדי השיחה הוא נזכר באירוע מתקופת הילדות שגורם לו להרהר מחדש על אותו עיוורון רגשי שהוא מייחס לעצמו. "כשהייתי בן שבע הלכתי לגן שעשועים. ראיתי ילד יותר קטן משחק בארגז חול. אמרתי לו 'בוא איתי', הוא נתן לי יד, והלכנו למקלט ציבורי. ירדנו במדרגות למקלט האפל והחשוך. אמרתי לו 'עכשיו אני אלך, אבא ואמא שלך לא ימצאו אותך, ותישאר פה לבד'. הרגשתי שאני רוצה להכאיב לו. הילד לא הבין על מה אני מדבר, אז אמרתי את זה שוב, ואז ראיתי את הפנים שלו מתחילות להתכרכם לקראת בכי. זה היה כמו הבזק מכת חשמל שהגיע אצלי מבפנים — ולא יכולתי להמשיך. מיד חייכתי אליו, ועוד לפני שהוא בכה אמרתי לו 'סתם, אני צוחק איתך', נתתי לו יד ויצאנו משם. הצורך הזה שלי להכאיב למישהו מעולם לא חזר על עצמו“.

 

מה אתה מרגיש כלפי האירוע הזה עכשיו?

"זה אומר שיש לי תקווה. שחוסר היכולת להרגיש הוא לא פגם במוח שנולדתי איתו. זה אומר שאם אצליח להחזיר את עצמי להקשבה עמוקה, הדברים ייכנסו פנימה".

אחד העניינים המטרידים ששזורים בסיפורים בסרט הוא שילדים רבים שנחשפים לאלימות הופכים לשותפים נלהבים לזוועה בעידוד המוסד, ומאבדים את הרגישות והחמלה אפילו בינם לבין עצמם. "ההתעללות הורסת את היכולת להרגיש כאב של האחר", מסביר פיליפ. "אתה יכול לאהוב, ורוצה להרגיש, ופשוט לא מבין ולא יודע איך". בסיפורים שבסרט גם מתגלה, לא במפתיע, המוטיבציה המוגברת במוסדות האשכנזים להתעלל בילדים ממוצא ספרדי. נסיך קטן פיליפ מספר כי לצד בני עדות המזרח, הופלו גם בני חוזרים בתשובה ועולים מרוסיה.

גם בני משפחת פיליפ, אף שהם ממוצא הונגרי־גרמני, סומנו כסוג ב' בגלל שאביהם, מרצה ליהדות, ישב בבית כנסת עם "כיפות סרוגות". נסיך קטן מספר שמהסיבה הזו אחד הרבנים בישיבה נהג להתעלל בו נפשית כשהיה עובר בין הכיתות ולהכריז שהוא "נזם זהב באף חזיר".

פיליפ אומר שיש סיפורים שהוא בחר לא להכניס לגרסה הסופית של הסרט, רק בגלל רמת האלימות הנוראה שבהם. למשל, רב ששובר את האצבעות לאחד הילדים. "אלה סיפורי זוועה שאי אפשר להכניס, כי אתה רוצה שאנשים יהיו מסוגלים לצפות בסרט ולא לברוח ממנו בצרחות אחרי חמש דקות. גם כשמתלוננים במשטרה רוב התלונות נסגרות — או בגלל שהרבנים מפעילים לחץ על המתלוננים, או כי המשטרה בעצמה סוגרת את התיק 'מחוסר עניין לציבור’".

​

"אחד הדברים הכי טובים זה שחרדים לא מתגייסים. צריך לשלוח ילד שעבר התעללות בחיידר לטיפול של כמה שנים לפני שיטפל בילדים. אתה שולח את האנשים האלה להיות מורים, אז תאר לך שהיית שולח אותם עם רובה ביד" 

מני פיליפ

​

אלימות מינית אינה חלק מהסרט, למרות שגם היא קיימת. "זו היתה דילמה. פחדתי שאם אני אכניס את זה, זה ייתן תירוץ להתעלם מהאלימות הגופנית המערכתית. ה'סיסטם' אומר 'תרביץ לילדים', הוא לא אומר 'תתעלל בהם מינית'. מה שכן, ההתעללות המינית היא תוצאה ישירה של ההתעללות הפיזית, אחרי שאתה מחסל לילד את היכולת לסרב. החשש שלי היה שיגידו שיש כמה 'תפוחים רקובים' שצריכים לקבל עונש. מי שחושב ככה, הוא חלק מהבעיה".

​

ניסית לראיין רבנים שפגעו בילדים?

"בהתחלה לא רציתי בכלל כי הגעתי לסרט בתפיסה של 'רעים וטובים', שלא מעניין אותי לשמוע את הדעה של הפוגעים. אחר כך קלטתי שמבחינתי כבר יש בסרט אדם שפגע, וזה אני. יעל דן ריאיינה כמה כאלה בגלי צה"ל ואתה יודע מראש מה יהיו התשובות. 'זה קורה רק אצל אחרים', 'זה לא קורה יותר'. אבל חשוב להדגיש שהמכות הן רק חלק מהעניין. הרבה יותר קשה לשים את האצבע על ההתעללות הנפשית, הלא פחות חמורה. יחד עם זה, אני רוצה להאמין שיש בתי ספר וקהילות שיותר פתוחים היום להבנה כמה אלימות זה רע".

פיליפ מאמין שהחוויה החרדית הקולקטיבית בחיידר מעצבת חברה שלמה שחבריה לא יכולה לראות את האחר כי הם עדיין שרויים באותו מקום טראומטי. "אני נזכר בשר הבריאות לשעבר יעקב ליצמן שהגן על מלכה לייפר (שתקפה מינית שתי תלמידות שלה, עד"כ). מבחינתו, אסור לו לזוז במילימטר כי ייהרסו לו החיים. זה לא נעלם גם אחרי גיל 60".

​

והשר גולדקנופף ששאל "למי רע פה", וגפני שמעליב משפחות חטופים, ופינדרוס שאמר שלהט"ב יותר מסוכנים מחיזבאללה, חמאס ודאעש?

"הילד בחיידר פשוט גידל זקן. הטראומה נשארת עד המוות. זה העיוורון שאני מדבר עליו".

​

מה אתה חושב על ההתנגדות של המנהיגות החרדית לשירות בצבא?

"אחד הדברים הכי טובים זה שחרדים לא מתגייסים. קודם כל הם צריכים לעבור תהליך של ריפוי. ילד שעבר התעללות בחיידר, בגיל 20 הוא מתחתן, נהיה בעצמו מורה בחיידר וממשיך אותה. מה שצריך לעשות זה לשלוח אותו לטיפול של כמה שנים לפני שיטפל בילדים. אתה שולח את האנשים האלה להיות מורים, אז תאר לך שהיית שולח אותם עם רובה ביד".

​

איך אתה מסביר את העובדה שסקרים מראים שוב ושוב שהחרדים הם האוכלוסייה הכי מאושרת ואופטימית בישראל?

"אני לא חושב שזה נכון. "אם תיקח ציפור ותחתוך לה את הכנפיים, בהתחלה היא תהיה מדוכאת כי היא לא יכולה יותר לעוף — ועדיין היא תשאף לשמוח בחלקה. בהמשך היא אולי לא תזכור בכלל שפעם היא ידעה לעוף”.